אני מאמין שהחזון של בן־שטרית מייצג תקווה לאומית עמוקה, אך הוא נתקל באתגרים מבניים עצומים בחברה הישראלית המודרנית. הרעיון של החזרת העבודה הפיזית לידיים ישראליות נשמע פטריוטי וראוי, אבל הוא מתנגש חזיתית עם תרבות ההייטק והשאיפות האקדמיות שטיפחנו במשך עשורים. צעירים שהוכשרו להיות מהנדסים, תכנתנים ויזמים, מוצאים עצמם עכשיו מול אתגר תודעתי קשה – לרדת מהגבעה הטכנולוגית ולהתמחות בעבודות בנייה, אינסטלציה וחקלאות. ההזדמנות שנוצרה לאחר מלחמת 7 באוקטובר, עם היעדרם של עובדים זרים ופלסטינים, היא חלון זמן היסטורי שיכול לשנות את פני החברה הישראלית. אבל השינוי הזה דורש יותר מרצון טוב – הוא מחייב מהפכה חינוכית ותרבותית עמוקה. צריך לחזור ולטעת בצעירים את הערך של עבודת הכפיים, להראות להם שבניית בית, עיבוד אדמה או הקמת תשתיות הם לא פחות חשובים וערכיים מפיתוח אפליקציה או כתיבת קוד. זו משימה לא פשוטה בחברה שהפכה את ההייטק לאליל הלאומי, שם הצלחה נמדדת במספר הסטארט-אפים ובגובה ההשקעות.
המהפכה שבן־שטרית מדבר עליה דורשת שינוי תפיסתי מהותי. צריך לייצר מסלולי הכשרה מכובדים, לתמרץ צעירים להיכנס למקצועות הבנייה והתשתיות, וליצור תרבות חברתית שמעריכה את העבודה הפיזית לא פחות מעבודה אינטלקטואלית. זה אומר לשנות את מערכת החינוך, לפתח תכניות לימוד שמעניקות ערך שווה למקצועות טכניים ואקדמיים, ולהילחם בסטיגמה החברתית הקיימת. רק כך נוכל להבטיח שהארץ הזו תמשיך להתפתח, לא רק בכוח המוח אלא גם בכוח הידיים.
